תשע שעות מול קיר. זה מה שג׳ק קיבל ממני, עד שמצאתי את זה

בשמונה בבוקר אני נועלת את הדלת. ג׳ק נשאר לבד מול קיר עד חמש. תשע שעות, חמישה ימים בשבוע. יותר משעות שהוא מקבל ממני בכלל.

לא חשבתי על זה יותר מדי, עד שיום אחד פשוט עצרתי באמצע היום והבנתי שהוא לא יודע בכלל אם בחוץ יום או לילה. תשעים ושלושה אחוז מאיתנו גרים בעיר, בלי חצר ובלי גישה חופשית החוצה, אז זה לא רק אצלי. אבל אף אחד לא סיפר לי את זה כשקניתי אותו.

תמיד אמרתי לו ביי לפני שיצאתי. הוא אף פעם לא עונה, אבל אני יודעת שהוא שומע את המפתח בדלת, ונשאר על הספה מול אותו קיר עד שאני חוזרת בערב.

יש רגע שכל מי שגר עם חתול מכיר. עוברים ליד החלון והוא כבר שם. יושב על אדן של שתים עשרה סנטימטר, חצי מהגוף באוויר, מנסה להסתדר על משטח שלא נבנה בשבילו.

אחרי כמה דקות הוא קופץ למטה, מסתובב בבית, וחוזר לשם.

שנים חשבתי שזה סתם אהבה לשמש. לקח לי זמן להבין שזה לא הרגל, זה כל מה שנשאר לו מהחוץ.

חתול בדירה מקבל אוכל, מים, ארגז חול וספה. את מה שהיה לו בחוץ, כלומר גובה, שמש ותנועה, אף אחד לא טרח להחזיר לו. חברה שלי שלחה לי קישור לערסל שנתלה על הזכוכית, בלי הרבה ציפיות. אני שוכרת, אז קידוח בקיר לא היה באמת אופציה.

חתולים אורבים. הם מחפשים מקום גבוה עם שדה ראייה רחב, ומעדיפים לשבת ולהסתכל על פני להסתובב.

חלון נותן להם את שני הדברים ביחד. גובה, ותנועה שמשתנה כל הזמן. ציפורים, חתול רחוב על הגדר, ילדים חוזרים מבית ספר, שכן שמחנה. זו התוכנית היחידה שרצה שם כל היום.

אדן של שתים עשרה סנטימטר נותן להם את הנוף ולא נותן להם איפה לשבת. זה כל הסיפור.

ההרכבה לקחה לי חמש דקות. לפני שנתתי לו לעלות בדקתי אם הוא מחזיק, כי ג׳ק שוקל קרוב ל-5 ק״ג ולא רציתי הפתעות. הוא לא זז.

ביום הראשון הוא בקושי עלה עליו. חשבתי שקניתי משהו שהוא בכלל לא ירצה. יומיים אחר כך הוא כבר ישן שם באמצע היום. באותו קיר שהוא היה בוהה בו במשך חודשים, הוא כבר לא עומד. באמצע היום, בדיוק בשעות שהוא היה לבד מול הקיר, הוא מתפנק על הערסל: מתמתח בשמש, מתהפך על הגב, ישן ככה עד שהאור זז.

ולפעמים בערב, כשאני מתקרבת הביתה, הוא כבר שם, מביט בדיוק לכיוון הרחוב שאני מגיעה ממנו. מהחתול שלא ידע אם בחוץ יום או לילה, לחתול שיודע בדיוק באיזו שעה אני אמורה להגיע.